מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קטו) תפיסה כזו, עם כל הזהירות שבה, מחמירה מאד עם האדם ואינה מעודדת אותו בדרכו הקשה. על כן עדיף להציגה באופן שתחזק את האדם ותתמוך בו כדי שימשיך וישתדל לחזור בתשובה. לשם כך מוסיף ומסביר תנא קמה, כי באמירה "חצי חייב חצי זכאי" ישנה עיצה לאדם, שכדאי לו לראות את התקופה שבה הוא חוזר בתשובה כאילו זו הינה נקודת מפנה בין "החיים לפני" לבין "חיים שאחרי" החזרה בתשובה. ובלשון התנא, שהאדם יראה עצמו כאילו הוא מצוי במחצית חייו הראשונה במניין באופן שכל השנים שעברו מקודם היו שנים שבהם ביצע עבירות, לא הקפיד על דרכיו ולכן הוא מצוי במעמד של "חצי חייב". לעומת זאת, השנים שיבואו מעתה והלאה ישמשו לו לצורך תיקון עצמו במובן שייזהר שלא לעבור עבירות ויקפיד על העיסוק בתורה לשמה ועל קיום המצוות. לפיכך, במחצית החיים השניה במניין הוא יהיה במעמד של "חצי זכאי".
(קטז) התנא מסביר, שהאדם חייב לבחון את עצמו בקפדנות ובדקדקנות רבה על מנת לשפוט, האם הוא באמת מרגיש בעומק פנימיותו שמילא אחר המצווה האחרונה בתורה או שמא עדיין הוא מצוי בשלב של "חצי חייב חצי זכאי". אם לאחר כל הבדיקות והבחינות מגיע האדם למסקנה, כי הוא מצוי בשלב השני האחרון "תשובה מתוך אהבה" במדרגת "האהבה שאינה תלויה בדבר", אזי הינו ראוי לקבל "הכרעה לכף הזכות" שמשמעותה היא, שיצא זכאי מכל עבירותיו מהעבר, וכי כל השגגות ומעשי הזדון שעשה בתקופה שבטרם החזרה בתשובה, ואשר בעטיים עבר מסכת של עונשים שהביאו עליו סבל, צער ולייסורים, הופכים להיות לו כעת לזכויות, באופן שנעשים לו "לתענוגות נפלאים אין קץ". העונג והתענוג שהוא חווה כעת מרשימים כל כך עד שהוא, כביכול, מצטער שסבלו בעבר היה מועט יחסית (בדומה למשל שסופר מקודם על היהודי שקיבל אלף אדומים עבור מלקות שספג ושמקונן על מיעוט המלקות). כאמור קיום המצווה האחרונה מתוך תרי"ג המצוות בתורה היא שהופכת את כף החובה לכף זכות והתהפכות זו של כף המאזנים נקראת בשם "הכרעה".
(קיז) כדי שהאדם ינהג בזהירות רבה, יחשוש מעשיית טעות בהערכת עצמו כאילו כבר השלים את כל מצוות התרי"ג ונחשב בבחינת צדיק גמור, ויחשוש מאד לקבל "הכרעה" ביחס למעמדו הרוחני, מתרה בו התנא קמא, כי כל עוד יש לו פקפוק או ספק כלשהוא שגורמים להיסוס, שמא הוא עדיין מצוי ברמה של "בינוני" וטרם השלים את קיום המצווה האחרונה מתוך תרי"ג המצוות, עדיף לאדם שינהג כלפי עצמו במידת החומרה עד כדי כך ש- "ואל יאמין בעצמו עד יום מותו". כלומר, שהאדם לעולם לא יסמוך על עצמו כאילו הוא חסין מפני עשיית עבירות אפילו אם הוא סבור ש-"יודע התעלומות" מעיד עבורו שלא יחזור יותר לכסילותו ולא יתפתה לדבר עבירה. ויותר מכך, אפילו אם רק ידמה לעצמו שעשה איזו שהיא עבירה קטנה אחת, עדיף שיחוש רוב הזמן צער וחרטה על שהכריע עצמו לכף החובה, שבגללה הוא עלול לאבד את כל השגתו הנפלאה בתורה ואת גילוי הפנים שזכה לו ובמקום זה יחזור שוב אחורה אל מצב של הסתר פנים, ואז כל זכויותיו שנועדו לו בגין היותו "חצי זכאי", במחצית השניה של חייו, ירדו לטמיון ואובדנו עלול להיות גדול מאד - כדברי חז"ל: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".
(קיח) כעת אפשר להבין טוב יותר, מדוע רבי אלעזר אינו מסתפק בדבריו של התנא קמא "חצי חייב חצי זכאי" אלא מוסיף דברים משלו "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". זאת מכיוון התנא קמא מתייחס לשלבים של "אהבה תלויה בדבר" מדרגה ב' ואל "אהבה שאינה תלויה בדבר" מדרגה א'. כלומר, אל השלבים שבהם אדם צריך לראות עצמו כ-"בינוני" וכמי שטרם הגיע למילוי מלא ושלם של המצווה האחרונה מבין תרי"ג מצוות התורה. לעומתו, רבי אלעזר מתייחס אך ורק אל מדרגה ב' שנחשבת כ-"אהבה מוחלטת" בשלב האחרון של אהבת הבורא "האהבה שאינה תלויה בדבר" (דרגה ד' של האהבה לפי החלוקה הכוללת של "תלויה דבר/אינה תלויה בדבר") ושמוגדרת כ-"גילוי פנים כמות שהוא באמת, מבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים". מכאן ניתן להבין את המשמעות שבחומרת דבריו של רבי אלעזר לגבי הזהירות המופלגת שאדם צריך לנקוט בעת שמגיע למדרגה העליונה של אהבת הבורא, שבה הוא צופן ברכה רבה בעבורו ולמען הציבור שמאמין בו. כל מעידה בשלב זה עלולה לגרום לנזק שאין בו תקנה, עקב אובדן כל השפע והברכה שהנחיל לעצמו ולציבור שאליו הוא שייך.
(קיט) ישנו עוד מחסום שהאדם צריך לעבור אותו על מנת להגיע לבחינה ד' של אהבת הבורא שהוא הדרישה שהאדם יהא מסוגל להבין ולתפוס בשכלו את דרכו של הבורא להוכיח ולהראות את אהבתו העצומה לגבי הנבראים. הבנה שכזו נרכשת לא רק לפי האופן שבו האדם חש את אהבתו של הבורא כלפיו, בקרבה אישית, ומרגיש את העונג ושפע הטוב שממלאים אותו, אלא גם באמצעות הגעה למודעות עמוקה שבה מתבררים לו באופן ברור ומוחלט "כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם האחרים, אף אחד מהם לא יחסר לו" שפירושו: הפרט לומד לדעת, כיצד הבורא מתנהג עם כל ברואיו, שמצד אחד הבורא מקבל את האהבה של הנבראים ברצון רב ומצד שני הוא גומל לכל אחד מאוהביו שפע של ברכות ועונג ללא גבולות עד כדי כך, שלאף אחד מבין אלו, שמאמינים בו באמונה שלמה ואוהבים אותו "אהבה מוחלטת ונצחית", לא חסר דבר, מתוך שהיו מבקשים לעצמם ואף הרבה מעבר לכך. מכאן ניתן להסיק, שאין זה מספיק, שהאדם יקבל עבור עצמו "הכרעה" לכף הזכות. הוא אינו ראוי למדרגה של אהבה מוחלטת ונצחית כל עוד "אינו יודע מהשגחתו יתברך באופן הנעלה והנפלא הזה". המשמעות היא, שאם מקודם סברנו שהתעלות האדם במדרגות הרוחניות הינה דרך הגברת המודעות לקיום ההשגחה העליונה במובן של שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא, הרי שכאן מתווספת הדרישה כי במדרגה העליונה של הדברות האדם בבוראו הוא צריך גם לדעת - מלשון ידיעה ולא מלשון אמונה - איך וכיצד מתנהלת ההשגחה העליונה ומוציאה לפועל את "השגחת הדין" (שיפוט לפי שכר ועונש) בעולם הזה. ולא רק זאת, על האדם להכיר, להבין ולדעת גם כיצד ההשגחה העליונה עתידה להנהיג את העולם בדרך של "השגחת החסד" שפירושה מתן שפע ועונג בלא גבולות או הבחנות בטבעם של הנבראים. ועל כן, עד שלא ידע האדם, כיצד הבורא "מתעסק" עם באי עולם - אין הוא ראוי להיקרא "צדיק גמור", לפי שכתוב: "שכל כמה שאינו יודע כל עסקיו של הנאהב עם אחרים, עד שאף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית". האדם יכול להגיע למדרגה העליונה של אהבה נצחית רק כאשר שהוא מכיר ויודע את מנהגו של הבורא עם באי העולם ולהגיע למודעות הרוחנית הגבוהה שבה הוא - כצדיק גמור - מוצא את עצמו בעמדת מרוממת של אחריות "ומחויב להכריע גם את כל העולם לכף זכות".
